פסק-דין בתיק ע"פ 51412-10-12

השופטת י. רז לוי

רקע

בפנינו ערעור כנגד פסק דינו של בית משפט השלום באילת (כב' השופט י.עדן) בת.פ. 1765/08,  ערעור המופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין.

המערער הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירות של תקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש - עבירה לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: " חוק העונשין"); תקיפת בן זוג בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 382 (ב) (1)לחוק העונשין; איומים - עבירה לפי סעיף 192 לחוק הנ"ל, ופגיעה בפרטיות - עבירה לפי סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א - 1981. המערער זוכה מעבירה של הסגת גבול שיוחסה לו.

כמפורט בהכרעת הדין, המערער הורשע בגין עבירות שבוצעו בארבעה מקרים שונים, כאשר עיקר העבירות בוצעו כלפי המתלוננת אשר הייתה בת זוגו של המערער בשנת 2008. כתב האישום מגולל מסכת של אירועים, רובם בחודשים ספטמבר עד נובמבר 2008.

האירוע הראשון כונה על ידי בית המשפט: "אירוע בבית הנאשם", בו הורשע המערער בכך שכחצי שנה קודם לחודש נובמבר 2008 בביתם באילת, תקף את המתלוננת בכך שהפיל אותה, התיישב עליה וסטר בפניה.

באירוע השני - שכונה על ידי בית המשפט: "אירוע בבית הקברות", הורשע המערער בכך שכחודש וחצי לערך, עובר ליום 02.11.08, הגיע אל בית אמה של המתלוננת וביקש ממנה לרדת ולהיכנס לרכבו ואז נסע אל בית הקברות בעיר, שם ירד מהרכב, איים על המתלוננת כי זהו היום האחרון בחייה, כי היא הולכת להיקבר בבור שחפר במיוחד, סטר בפניה ומשך בשערותיה, עד שהמתלוננת נמלטה מהרכב. המערער רדף אחריה ואחז בשערות ראשה וגרר אותה שוב אל הרכב, ניסה לאלץ אותה לומר כי היא בגדה בו ואז הכה אותה בפניה ובצווארה, תוך שהוא מוריד את ראשה. מאותה תקיפה נגרמה לה חבלה של ממש בגשר בשיניה, המטומות בידיה, שריטות וחבלות.

המערער הורשע במקרים נוספים שאירעו במקום עבודתה של המתלוננת. לשם הגיע המערער, קילל אותה ואיים עליה כי ידקור אותה, אירועים בגינם הורשע בעבירות של איומים ופגיעה בפרטיות.  

עוד הורשע המערער באיומים על חברה של המתלוננת - לימים בן זוגה - שנהב, בכך שביום 30.10.28, עקב המערער אחרי רכב בו הסיע שנהב את המתלוננת, סימן לו לעצור ומשעצר, ירד המערער מהרכב, איים עליו, הניף את אגרופו ואמר לו שאם הוא יסתובב עם המתלוננת, הוא יפוצץ אותו ואף ירק על המתלוננת וכינה אותה "זונה".

בית המשפט קמא זיכה את המערער מעבירת הסגת גבול שיוחסה לו, בכך שהסיג את גבול ביתו של אותו חבר- שנהב, משמצא שלא הוכח שהמערער נכנס אל תוך הבית, אלא אך שדפק על שער הבית.

לאחר הרשעת המערער, עתר בא-כוחו להגשת תסקיר של שירות המבחן ומשזה הוגש, טענו הצדדים לעונש ודינו של המערער נגזר לעונש מאסר בפועל של 9 חודשים, מאסרים מותנים, קנס בסך 1,000 ש"ח ופיצוי בסך 10,000 ש"ח למתלוננת.

נימוקי הערעור

בהודעת הערעור טען המערער כי אופן עריכתה של הכרעת הדין מראה על חוסר איזון בבחינת עדות המתלוננת ועדות הנאשם, שכן בית המשפט פסל את עדות הנאשם עוד בטרם דן בממצאי ראיות המאשימה וקבע כי היא אינה אמינה בעיניו. עוד טען המערער, כי בית המשפט קמא התעלם מראיות אשר היו מונחות בפניו ולא זקף לחובתה של המתלוננת את העובדה שלא הביאה בפני בית המשפט ראיות אובייקטיביות אשר היו לטענתה ברשותה. בית המשפט אף התעלם, לטענתו, מסתירות בעדותה של המתלוננת, למשל באשר לצבעו של הרכב בו הסיע אותה המערער כביכול באירוע בבית הקברות. עוד טען המערער להיעדר הנמקה מטעם בית המשפט, ביחס למסקנות ולממצאים אשר קבע. באשר לקביעת בית המשפט כי המתלוננת עונה על הגדרת בת זוג נטען כי לא היה כל מקום לקביעה כזו, וכי אין די בכך שהמתלוננת והמערער היו חברים מספר חודשים כדי לקבוע שהמדובר בבת זוג, כאשר לא הוכח משק בית משותף או יחסי אישות קבועים.

באשר לעונש טען ב"כ המערער, כי כעולה מתסקיר שירות המבחן המערער עשה דרך ארוכה, השתקם, נגמל משימוש בסמים. על כן עונש מאסר בפועל עלול לפגוע בשיקומו, וכן יש לזקוף לזכותו של המערער את העובדה שכתב מכתב התנצלות למתלוננת.

דיון

הערעור על הכרעת הדין

עיקר טענותיו של המערער נוגעות לממצאי מהימנות ולממצאים העובדתיים אשר נקבעו על ידי בית המשפט קמא, אשר לטענתו אלו אינם מבוססים. לא מצאתי ממש בטענות אלו, ובכלל זה הטענה כי הכרעת הדין לוקה בהעדר הנמקה. בית המשפט הרשיע את המערער לאחר שבחן היטב את העדויות שהובאו בפניו, את עדות המתלוננת, עדות אחיותיה, עדותו של שנהב, עדויות עדים שעבדו עם המתלוננת, אל מול עדות הנאשם, ומצא לנכון ליתן אמון בגרסת המתלוננת על העדויות התומכות בה.

בית המשפט ניתח את הראיות והתייחס אליהן, פרט את התרשמותו מהן, בדק את עדויות המתלוננת והנאשם, אל מול האמרות שניתנו על ידם במשטרה, ונימק מדוע הוא רואה לנכון ליתן אמון בעדות המתלוננת, ולדחות גרסת המערער, תוך התייחסות מפורטת לטענות שהועלו על ידי המערער. כך למשל ציין בית המשפט כי: "אני מוצא את עדות המתלוננת כעדות מהימנה אשר ניתנה באופן כנה ותוך שניתן היה להבחין בקושי רב בתיאור ושיחזור האירועים. עדות המתלוננת עקבית ולא מצאתי בה כל סתירה. הדברים נכונים ביחס לשאלת היותם בני זוג וכן ביחס לשאר מרכיבי עדותה" (ראה עמ' 208 ש' 27 עד עמ' 209 ש' 2 להכרעת הדין).

באשר לעדות המערער, בית המשפט התרשם ממנו במהלך עדותו הארוכה בפניו באופן בלתי אמצעי, ומצא שעדותו היתה מתחמקת; כי המערער ניסה להתאים ולאלץ את העובדות והגרסאות על מנת שאלו יתאימו למבחנים המשפטיים, וכי עדותו הייתה מגמתית ולא אמינה לכל אורכה (ראה עמ' 209 ש' 8 ואילך). משכך, לא מצאתי ממש בטענות המערער, כי בית המשפט פסל את עדות המערער עוד בטרם בחן וקבע ממצאים ביחס לראיות המאשימה, שכן מסקנותיו של בית המשפט שזורות לכל אורך הכרעת דינו, ואין לייחס משמעות למיקום בו נכתבה קביעה זו או אחרת בהכרעת הדין.